Bomb Shelters

 

Analogue and digital manipulation of photographs dealing with experiences of contrast and imposed distance in coping with the reality of the war and October 7th attack, while away from my home in Israel and visiting my children who lead their lives abroad. I chose to work with my own archival material and photographs I had taken years prior, where I had captured the bomb shelters found along Route 232. A rural road in the western Negev that stretches from Nitzanim to Kerem Shalom and borders the Gaza Strip. A road that on October 7th was scarred with the bloodshed and death of the attack.These photographs were manipulated through various gestures.Digital collages position the bomb shelters in various spaces within my son’s Florida home and implant them in place of garage doors in his surrounding neighbourhood. In a similar gesture of removing the shelters from their context, I created digital collages that place them within settings and landscapes distant and detached from those of Israel; of them the Floridian landscape that surrounded me while visiting my son and the Danish landscape that surrounded me while visiting my daughter. In an additional gesture combining digital and analogue manipulation, I mounted the bomb shelters on top of each other as if playing with building blocks. The works seek to express a forced blending of ‘here’ and ‘there’, and an experience of dissonance. Articulated by the medieval poet Yehuda HaLevy with the words “My heart is in the East, and I am in the far reaches of the West”, this speaks of an inherent inability to disconnect from the Israeli reality, no matter where I am physically located.The stark dissonance between the seemingly tranquil places where my children have chosen to live and the hellish reality that has unfolded in my home in Israel, seeped into my creative process as I found myself torn between what felt like parallel dimensions, more distant than ever before.The bomb shelter serves as a representation of this dissonance: exaggerating the discord between its supposed role as a place of protection and refuge, and its appearance as a small decorated box detached from space. These bomb shelters did not fulfill their role for those who sought their protection on the 7th of October. Can they fulfill that role elsewhere?

​

June 2024

​

​

​

מיגוניות

צילום מטופל דיגיטלי וידני העוסק בהתמודדות שלי דרך האמנות עם המרחק שנכפה עלי, כשהמלחמה והטראומה של השבעה באוקטובר תפסה אותי בביקור אצל בני בפלורידה.

עבדתי עם חומרי ארכיון שלי וצילומים ישירים של המיגוניות מכביש 232, כביש ניצנים - כרם שלום, הידוע בכינויו "כביש עוטף עזה", ואשר הפך בשבעה באוקטובר לכביש דמים. 

ביצעתי עם צילומי המיגוניות מספר מהלכים: יצרתי קולאז'ים דיגיטליים ו"שתלתי" מיגוניות בבית של בני בפלורידה במקומות שונים; צילמתי את בתי השכונה בה התגוררתי בזמן המלחמה - שכונה אמריקאית פרברית טיפוסית,  ושילבתי בהם את המיגוניות במקום שערי הגראז'ים;  שילבתי את המיגוניות בנופים רחוקים ומנותקים מישראל, שצלמתי בפלורידה ובדנמרק בעת שביקרתי את בתי. מהלך נוסף היה בניית מגדלים מהמקלטים והמיגוניות באמצעים ידניים ודיגיטלים, כמו במשחק קוביות.  

העבודות מדברות על שילוב בין כאן לשם, ועל הדיסוננס. התחושה ש"לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" כפי שכתב רבי יהודה הלוי, וחוסר היכולת שלי להתנתק מזהותי הישראלית בכל מקום בו אני נמצאת, גם מעבר לים. 

הדיסוננס בין השלווה והפסטורליה של הארצות בהן בחרו ילדיי להשתקע, לבין התופת שהתרחשה באותם זמנים בארץ בה אני חיה חלחל לעבודותיי. מצאתי עצמי קרועה בין שני היקומים המקבילים, והמרחק היה גדול מאי פעם. 

המיגונית שימשה לי יצוג לאותו דיסוננס: ביקשתי להקצין את הפער הקיים בין התפקיד שלה כמקום מקלט חסין ומוגן,  לבין הנראות שלה כקופסא קטנה ומקושטת תלושה במרחב. המיגוניות לא היו שם לעזור למי שחיפשו בהן מגן בשבעה באוקטובר, הן לא מימשו את תפקידן. האם המיגוניות יגנו במקום אחר? האם אותו גורל יגיע לכל מקום בעולם?

​

יוני 2024